<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פ"י</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מסכת עבודה זרה ברישא לפני אידיהן של גוים שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהם, להשאילן ולשאול מהן, [להלוותן וללות מהן], לפורען וליפרע מהם. ומסקנא, (ו' א') שלשה ימים הן בלא אידיהם. אמר שמואל (י"א ב') ובגולה אינו אסור אלא יום אידם ואיסור שלשת ימים הללו הוא בארץ ישראל. ומה שאמר ובגולה הוא על שאר ארצות. כתב הר"ם ז"ל בספר המדע (הלכות ע"ז פ"ט ה"ד) הנוצרים עובדי עבודה זרה הם, ויום ראשון יום אידם הוא, לפיכך אסור לשאת ולתת עמהם בארץ ישראל יום חמישי ויום ששי שבכל שבת ושבת, ואין צריך לומר יום ראשון עצמו שהוא אסור בכל מקום. וכן נוהגין עמהם בכל אידיהן. וכשאמרו אסור לשאת ולתת עמהם לא אמרו אלא בדבר המתקיים, אבל בדבר שאין מתקיים מותר, כגון ירקות וכיוצא בהן. ואפי' בדבר המתקיים אם נשא ונתן מותר, ולכולי עלמא נשא ונתן ביום אידם אסור, וכן הלכה. כתב ה"ב התרומה ז"ל והאידנא אין העולם נזהרין מלשאת ולתת עמהם אפילו ביום אידם. פי' רבינו שמואל בשם רש"י ז"ל זקנו דמן הדין אינו אסור אלא יום האיד שעושין בשביל ישו הנוצרי כגון "ניטל וקצח" שלהם, אבל שאר אידם אין תופסין בהם ממשות ולא שייך למימר בהו אזיל ומודי. ואפילו אותו שעושין בשבילו יש להתיר מטעם דקים לן בגוויהו דהאידנא לא אזלו ומודו. וכענין אבי דרבו ובי שישך שזכרנוהו (בפ"ה). עוד יש להתיר מטעם דקא מחנפי ליה כדאמרינן בירושלמי (ע"ז פ"א ה"א) בד"א בגוי שאינו מכירו, אבל בגוי שמכירו מותר, שאינו אלא כמחניף לו. ומזה הטעם אין להתיר אלא להשאילן ולהלוותן ולפורען, ובזולת אלו יש לו התנצלות שלא לשאת ולתת עמהם. עוד יש טעם להתיר מדאמרינן (חולין י"ג ב') גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודה זרה הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם. וכן כל מקום שיש חשש איבה מותר אפילו יום אידו. ור"ת ז"ל פי' דכל מקח וממכר שרי לגוי ביום אידו. ולא אסרה מתני' אלא מידי דתקרובת דוקא.
<h2>דף יג.</h2>
ת"ר (ספרי דברים י"ב) מעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו מהלכין לנציבין אצל רבי יהודה בן בתירא ללמוד תורה הימנו. כיון שהגיעו לנציבין (לפנינו "לציידן") זכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם, וזלגו עיניהם דמעות, וקרעו את בגדיהם, וקראו את המקרא הזה, וירשתה וישבת בה ושמרת לעשות. אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה, חזרו ובאו להם לארץ ישראל. בספר יחזקאל (פרק כ"ז, כ"ג) חרן וכנה ועדן ת"י חרון ונציבין. וחרן אין ספק שהוא עבר הנהר. האמנם מותר לצאת ממנה ללמוד תורה ולישא אשה ולהציל מהגוים, וכדאיתא מסכת עבודה זרה פרק קמא (י"ג א') ויחזור. וכן יוצא לסחורה או לעסקיו וחוזר. וכן כתב הרמב"ם ז"ל הלכות מלכים ומלחמותיהם פ"ה (הלכה ט'). תוספתא מסכת עבודה זרה פרק קמא (הלכה ג') לא יצא כהן לחוצה לארץ ואפילו לישא אשה אלא אם כן הבטיחוהו. מסתברא מכלל זה, שהישראל רשאי לצאת אפילו לחזר אחריה.
<h2>דף כ.</h2>
אם כן מצאנו שיהיה מותר לישראל למכור בארץ ישראל קרקעו לגוי על פי אחד מהדרכים שבארנו או כיוצא בהם, שמיני האונסים שונים הם. ויהיה פי' הירושלמי שנהגו למכור, כשיש לו אונס. וגמרין, שלא במקום אונס, ולא פליגי. והרב בעל העיטור ז"ל מודה בירושלמי ואפילו בסתם, ואם היה הדבר אסור בכל צד, לא היה הירושלמי תולה הדבר במנהג, כלומר, ויש מקום שנהגו שלא למכור ואפי' עם אונס וכסתם גמרין, או מקום שנהגו למכור לכל צרכיהם כמשכיר, ואם יכול למכור לגוי ביוקר, וימכרנו לישראל בזול, הרי זה משובח. וה"ב העטור ז"ל כתב אות מ"ם כיוצא בזה גבי זבין לגוי, והוא הדין במשכנו לגוי, דמשמתי' ליה, והביא בשם תשובות, אם אינו מוצא למכור (אלא) [לא] למצרן ולא לישראל אחר אפי' חצי דמיו, ומצרן מעכב למכרו לגוי, אם אינו מוכרה לחסרון מזונות, או שאין לו ממנה הנאה כל כך, לא כל הימנו שירביץ ארי עליו. שכך שנינו פ' השותפין שרצו (ב"ב י"ג א') שני אחים וכו', קח לך זתים ועשם בבית הבד, אף זה יעשה תקנה לעבדת שדהו. ואם הוא עני וצריך למכור לחסרון מזונות, יטריח בר מצרן לקנותו, וינצל מאונס הגוי. ואם אינו רוצה לקנות לא הוא ולא אחר, ואי איפשר לו שלא ימכור שדהו, מוכרו לגוי. שעני שאמרו בשני אחין, לא עני לגמרי, אלא עני לאותו דבר. אבל מ"מ יקבל עליו אונס הגוי. ובמתיבתא, אם אינו מוצא ישראל לקנותה, מוכרה לגוי. (מדגרסינן שמותיה משמתיה ליה עד דמקבל וכו') ע"כ. וכן נראה מלשון רש"י ז"ל, (גיטין מ"ד א') באמרו לזבוני מדעתו, שהרי כל אונס שלא מדעתו הוא, והם לא גזרו אלא (באונס) [בלא אונס] דהיינו מדעתו.
ברייתא (תוספתא ע"ז פ"ג ה"ה) בד"א, כלומר במתנת חנם, בגוי שאינו מכיר, או שהיה עובר ממקום למקום. אבל אם היה שכנו או אוהבו מותר, מפני שהוא כמוכר לו. ומפני זה הטעם הוא ששנינו (חולין צ"ג ב') שולח אדם ירך לנכרי.
ואין ספק שהוא לאו שבכללות שאין לוקין עליו, דתניא לא תחנם, לא תתן להם חנינה, ד"א, לא תתן להם חנייה בקרקע, ד"א, לא תתן להם מתנת חנם, ד"א לא תתן להם חן, דאמר רב יהודה אמר רב (ערכין י"ד א') אסור לאדם לומר כמה נאה גוי זה. וכן הענין בלאו דלא תאכלו על הדם (ויקרא י"ט כ"ו), והרבה כיוצא בהם.
<h2>דף כ:</h2>
[מכירה והשכרה לעובדי ע"ז ולישמעאלים]. מסכת עבודה זרה פרק קמא (כ' ב') תנו רבנן, אין משכירין להם בתים בארץ ישראל ואין צריך לומר שדות, ובסוריא משכירין להם בתים אבל לא שדות, ובחוצה לארץ מוכרין להם בתים ומשכירין שדות, דברי ר"מ. רבי יוסי אומר אף בארץ ישראל משכירין להם בתים, ובסוריא מוכרין בתים ומשכירין להם שדות, ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו. ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי, ובלבד שלא יעשה שכונה. תנא, אין שכונה פחות משלשה בני אדם. אף במקום שאמרו להשכיר, לא לבית דירה אמרו, מפני שמכניס לתוכו עבודה זרה. ומייתי לה נמי מסכת פסחים פרק קמא (ו' א') דאגרא לא קניא, ועובר על לא תביא תועבה אל ביתך (דברים ז'). ומה שהוא מותר בחוצה לארץ להשכיר דירה, הביא ה"ב התרומה ז"ל טעם, דמן התורה אינו אסור אלא בבית שישראל עצמו דר בו, ורבנן אסרו אפילו אינו דר שם, ולכך בחוצה לארץ לא גזרו. ואפילו בארץ ישראל לא גזרו מקום שאינו רגיל לדירה כגון בית התבן ואורוות, עד כאן. תוספת' מסכת עבודה זרה פ"ב (הלכה ג') וכן לא ישכיר ישראל את ביתו מפני שבידוע שנכנס לתוכו עבודה זרה, אבל משכירין להם אורוות אוצריות ופונדקיות אף על פי שבידוע שמכניס לתוכו ע"ז. ומסתברא שעכשו שהארץ בחטאינו היא ביד הישמעאלים, (ששוכר) [שמשכיר] אפי' מקום שהוא ראוי לדירה לישמעאל, שהרי אינו עובד ע"ז שיכניסנה שם, וכמו שקדם. אבל לערלים שהם עובדי ע"ז, נראה שאינו יכול להשכיר הרגיל לדירה. והכותי כגוי לפי התוספתא דלקמן. אבל למכור להם בתים או שדות בארץ ישראל, כלל כלל לא, משום לא תחנם (דברים ז'). וכהר"ם ז"ל בספר המדע (הלכות עכו"ם פ"י ה"ג) אין מוכרין להם בתים ושדות בארץ ישראל, ובסוריא מוכרין להם בתים אבל לא שדות, ומשכירין להם בתים בארץ ישראל, ובלבד שלא יעשם שכונה. ואין שכונה פחותה משלשה. ואין משכירין להם שדות, ובסוריא משכירין להם שדות. ומפני מה החמירו בשדה מפני שיש בהם שתים, מפקיע מן המעשרות ונותן להם חנייה בקרקע ע"כ.
<h2>דף כא.</h2>
אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו. ירושלמי (ע"ז פ"א הלכה י') אף במקום שנהגו למכור מוכר אפי' לבית דירה, ומשכיר אפי' לבית דירה. כתב ה"ב העיטור ז"ל אות שי"ן שכירות, וכן עמא דבר. וה"ב ההשלמה ז"ל כתב, נראה שזה הירושלמי הוא כחולק על גמרין. תוספתא (ע"ז פ"ב ה"ג) אחד גוי ואחד כותי.
ברייתא (תוספתא ע"ז פ"ג ה"ה) בד"א, כלומר במתנת חנם, בגוי שאינו מכיר, או שהיה עובר ממקום למקום. אבל אם היה שכנו או אוהבו מותר, מפני שהוא כמוכר לו. ומפני זה הטעם הוא ששנינו (חולין צ"ג ב') שולח אדם ירך לנכרי.
אם כן, הא דאמרינן פרק המקבל (ב"מ ק"ח ב') זבין לגוי לית בה משום דינא דבר מצרא, דגוי לאו בר ועשית הטוב והישר הוא, מיירי בחוצה לארץ, ואפילו הכי משמתין ליה עד דקביל עליה כל אונסא דאתי מחמתיה. אי נמי בארץ ישראל ובאונס וכדלקמן. ועל מה שמכרה לגוי לית בה שמתא.
מסכת גיטין פרק השולח (מ"ד א') תניא המוכר ביתו לגוי דמיו אסורין. וגוי שאנס ביתו של ישראל, ואין בעליו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם, מותר ליטול דמיו, וכותב ומעלה בערכאות שלהם מפני שהוא כמציל מידם. ודילמא הני מילי בית, דכיון דלא סגיא ליה בלא בית לא אתי לזבוני וכו'. פרש"י ז"ל המוכר ביתו לגוי, בארץ ישראל, דאמר קרא לא תחנם, לא תתן להם חנייה בקרקע. וכותב, לו שטר. ומעלהו בערכאות שלהם, לחתמו. ודילמא, האי דלא גזרו רבנן בהך דילמא אתי לזבוני מדעתו. ה"מ בית, דכיון דלא סגי לאיניש בלא בית לא עבדי איניש דמזבני. ולמסקנא עבד נמי. מסתברא דהוא הדין ישראל הדר בעיר שכולה גוים בארץ ישראל, ורוצה להעתיק דירתו לעיר אחרת, ויש לו שם בית, שיכול למוכרה לגוים, כי הוא מתירא שהגוים יחריבוהו, או שיחזיקו בו וידורו שם בעל כרחו. וכן נמי אם הוא בעיר שרובה ישראל, ואנסוה זוזי, ואין שם ישראל שיקנהו אפילו בזול. וההיא דאין מוכרין להם בתים נוקמה בדליתא לחדא מהני תנאי. ובריתא דגוי שאנס ביתו של ישראל, והירוש' (ע"ז פ"א ה"י) דמקום שנהגו למכור מסייע לן. ומסתברא דהוא הדין נמי לשדה, דהא אמרינן שלהי פרק השולח גט (גיטין מ"ז א') המוכר שדהו לנכרי לוקח ומביא בכורים מפני תקון העולם. וכתב רש"י ז"ל. ה"ג לוקח ומביא, בכל שנה צריך ליקח מבכורי פירותיה בדמיו ומביאן לירושלם. מפני תיקון העולם, שלא יהא רגיל למכור קרקע בארץ ישראל. וזה יש לנו לומר שמכרו באונס אחד מאלו האונסים שהזכרנו או כיוצא בהם. וכן הענין בכל מקום שהזכירו מכירת קרקע לגוי בארץ ישראל.
וכן הותר לחון עליהם באונס כענין דרבי פנחס בן יאיר לההוא טעייא פרק הכל שוחטין (חולין ז' א'), ועשה זה מפני אונס חילול השם, דלא לימרו כך עושין לבני לוייה. וכן הותר לתת להם מתנה של חנם, כענין רבא דשדר קורבנא לבי שישך (ע"ז ס"ה א'). וכן הותר לתת להם חן באונס, כאמרם ז"ל פרק הרואה (ברכות נ"ח ב') ראה בריות טובות ואילנות טובות אומר ברוך שככה לו בעולמו, והוא בשם ומלכות. וזה אפילו בגוי, וכן הסכים הראב"ד ז"ל.
אם כן מצאנו שיהיה מותר לישראל למכור בארץ ישראל קרקעו לגוי על פי אחד מהדרכים שבארנו או כיוצא בהם, שמיני האונסים שונים הם. ויהיה פי' הירושלמי שנהגו למכור, כשיש לו אונס. וגמרין, שלא במקום אונס, ולא פליגי. והרב בעל העיטור ז"ל מודה בירושלמי ואפילו בסתם, ואם היה הדבר אסור בכל צד, לא היה הירושלמי תולה הדבר במנהג, כלומר, ויש מקום שנהגו שלא למכור ואפי' עם אונס וכסתם גמרין, או מקום שנהגו למכור לכל צרכיהם כמשכיר, ואם יכול למכור לגוי ביוקר, וימכרנו לישראל בזול, הרי זה משובח. וה"ב העטור ז"ל כתב אות מ"ם כיוצא בזה גבי זבין לגוי, והוא הדין במשכנו לגוי, דמשמתי' ליה, והביא בשם תשובות, אם אינו מוצא למכור (אלא) [לא] למצרן ולא לישראל אחר אפי' חצי דמיו, ומצרן מעכב למכרו לגוי, אם אינו מוכרה לחסרון מזונות, או שאין לו ממנה הנאה כל כך, לא כל הימנו שירביץ ארי עליו. שכך שנינו פ' השותפין שרצו (ב"ב י"ג א') שני אחים וכו', קח לך זתים ועשם בבית הבד, אף זה יעשה תקנה לעבדת שדהו. ואם הוא עני וצריך למכור לחסרון מזונות, יטריח בר מצרן לקנותו, וינצל מאונס הגוי. ואם אינו רוצה לקנות לא הוא ולא אחר, ואי איפשר לו שלא ימכור שדהו, מוכרו לגוי. שעני שאמרו בשני אחין, לא עני לגמרי, אלא עני לאותו דבר. אבל מ"מ יקבל עליו אונס הגוי. ובמתיבתא, אם אינו מוצא ישראל לקנותה, מוכרה לגוי. (מדגרסינן שמותיה משמתיה ליה עד דמקבל וכו') ע"כ. וכן נראה מלשון רש"י ז"ל, (גיטין מ"ד א') באמרו לזבוני מדעתו, שהרי כל אונס שלא מדעתו הוא, והם לא גזרו אלא (באונס) [בלא אונס] דהיינו מדעתו.
<h2>דף כא:</h2>
וההיא דסוף פרק לפני אידיהן אבל שדהו לגוי שריה דאמרינן אריסותיה עביד, הוא מטעם אחר וכדאיתא התם. ואומר הירושלמי (ע"ז פ"א הלכה י') זאת אומרת שדה הנתונה על אם הדרך אסור להשכירה לגוי, מפני' שנקראת על שם ישראל וגוי חורש בה בשבתות ובימים טובים. ומזה הטעם אסור להשכיר מרחצו לגוי, דאריסותא למרחץ לא עבדי. וכתב רבינו האיי ז"ל, דפורני ורחים וכיוצא בהם, אם השכירם לגוי לזמן מועט אסור, שאינו נודע שהשכירו לגוי. אבל השכירו תנורו ורחים שלו ומרחצו כל השנים, כבר ידיעא מלתא דלגוי היא, ולא אמרי ישראל עושה מלאכה בו, וכיון דלית לן שביתת כלים שרי, וכן פשט מנהג בבבל ע"כ.
<h2>דף כו:</h2>
אבל על היותו משומד לעבודה זרה מחמיר עליו [מורי] זק"ל, שאין יכול לעשות שליח הולכה, דבר זה לשונו. משומד אחר שיצא מברית קדש לבטלה לאו בר שליחות הוא. וממקום שמרבה שליחות מפרש (גיטין כ"ג ב') מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, ופ"ה מהולים ושיהיו בני ברית במצות. כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית (שמות ל"ד כ"ז), וגם אם לא בריתי יומם ולילה (ירמיה ל"ג כ"ה), הרי שהתורה והמצות נקראו ברית. וכל מקום שהוא מרבה משומד לומר בו נקרא אחיך, אינו מרבה כי אם משומד אוכל נבלות לתאבון. ואף למאן דאמר דאוכל להכעיס משומד הוא, מודה בעובד ע"ז, כדאיתא פרק אין מעמידין (ע"ז כ"ו ב'). דאמרינן המינין והמסורות והמושמדין מורידין לבור. ופריך, אני שונה (דברים כ"ב ג') לכל אבדת אחיך לרבות המשומדין, ואת אמרת מורידין. ומשני, סמי מכאן משומדים. ופריך, ולשני ליה כאן במשומד אוכל נבלות לתאבון כאן במשומד אוכל נבלות להכעיס, ומשני, משומד אוכל נבלות להכעיס מין הוא. ואף למאן דאמר בתר הכי דמשומד אוכל נבלות להכעיס הוי משומד ומרבה ליה להחזיר אבדה, במשומד לעבודה זרה מודה דהוי כגוי, וכדאיתא מסכת הוריות פרק בתרא (י"א א'), אלא איזהו מין, זה העובד עבודה זרה. ומורידין המין לבור. וכן פי' זקני ז"ל בפרשת אמור דמרבה משומד להיות מטמא אליו, ופי', דוקא במשומד אוכל נבלות לתאבון דעושה מעשה עמך במקצת, אבל פירש מכל וכל מדרכי ישראל אין כהן מטמא אליו אפילו לאביו וכ"ש לשאר קרובים. ומסכת שמחות (פ"ב) יש שאין מתאבלין עליהם. מכל אלה יש הוכחה שהם כגוי וצריכה גט מידו לידה או ליד שלוחה. כי היכי דגוי שקדש בזמן הזה דאמר הספר (יבמות ט"ז ב') דחוששין לקדושיו, ע"כ אינו ר"ל על ידי שלוחו יתן גט, שהרי אין שליחות לגוי לכולי עלמא, אי משום דלאו בן ברית הוא אי משום דמפקי שליחות מקרא אחרינא מושלח בישראל קא מיירי. ושוב מצאתי בשם רבינו יחיאל וזה לשונו, ובמקום שאי איפשר בשליחות להולכה כגון במשומד, אין מדקדקין כל כך בשליחות לקבלה היכא שהיא גדולה בשנים, וסמכינן לחזקה שהביאה סימנין. ע"כ במשומד סבירא ליה דאין מועיל שליחות להולכה ע"כ. הבאתי את זה מדברי רוח הקדוש מורי, כי עגמה נפשי לקדושתו ולנשרפים בגזרתו, על דבר אמת היתה שריפת גוף ונשמה קיימת, יום שני אל הכסא אחזו פני כסא היו בחטאינו מאד מהרוגי לוד קדושים כלם מספר כלם צדיקים מי יתן בספר ויוחקו ספר' המלך מלכו של עולם לפניו יתנו עדיהם ויצדקו. הוי עוברי ברית דת משה ויהודית שנפרעין מן העידית, והידים ידי עשיו, עושה שלום במרומיו יאמר די לצרותינו ושלום יעשה לנו.
<h2>דף סה.</h2>
וכן הותר לחון עליהם באונס כענין דרבי פנחס בן יאיר לההוא טעייא פרק הכל שוחטין (חולין ז' א'), ועשה זה מפני אונס חילול השם, דלא לימרו כך עושין לבני לוייה. וכן הותר לתת להם מתנה של חנם, כענין רבא דשדר קורבנא לבי שישך (ע"ז ס"ה א'). וכן הותר לתת להם חן באונס, כאמרם ז"ל פרק הרואה (ברכות נ"ח ב') ראה בריות טובות ואילנות טובות אומר ברוך שככה לו בעולמו, והוא בשם ומלכות. וזה אפילו בגוי, וכן הסכים הראב"ד ז"ל.
<h2>דף סט:</h2>
אמרינן, (חולין י"ג ב') גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודה זרה הם, אלא מנהג אבותיהם בידיהם. ומזה הטעם הוא דפסק רבינו שמואל ז"ל כרבי אליעזר דלא חייש לזיופא, וכל שכן בזמן הזה שאינם מנסכין, דלא צריך חותם בתוך חותם, וכיון דאמר חותם אחד לא טרח ומזייף. ולר"ם ז"ל מותר בהנאה לחוד. וה"ב התרומה כתב יין של גוי בזמן הזה אסור בשתיה ומותר בהנאה, ויכול הישראל ליקח אותו בחובו מן הגוי, ומותר למוכרו.
